מאחורי כל התנהגות קיים רגש. ומאחורי כל רגש יש צורך.
וכשאנחנו מספקים את הצורך הזה, במקום להתמקד בהתנהגות,
אנחנו מתחילים להתמקד בסיבה, ולא בסימפטום.
האם תהית פעם מה יוצר חרדה ומדוע כל כך הרבה אנשים סובלים מחרדה?
החרדה לא נובעת רק ממחשבה שיש לנו, היא מגיעה מתוך הגוף שלנו: מהדפוס הפנימי שלנו, שבו טראומה בלתי פתורה, בושה עמוקה וחוויות כואבות ממשיכות "לרוץ".
לעתים קרובות זה נובע מאמונות שווא בסיסיות שאומרות: "משהו לא בסדר איתי,
אני פגומ.ה,
אני רע.ה,
אני טועה,
אני לא שייכ.ת".
חרדה יכולה להיות מאוד לא מובנת מכיוון שהיא לא רק סימפטום, אלא נובעת לעתים קרובות ממה שקורה בתת מודע כתוצאה מחוויות עבר, במיוחד כשהיינו קטנים. וכן, הגוף עוקב וזוכר.
חרדה היא לרוב אות/ חוויה המתרחשת אוטומטית במערכת העצבים שלנו. אלו הם רגשות/ תחושות שמאפשרות לנו לדעת שאנחנו לא מרגישים בטוחים עם עצמנו, עם החיים, עם אדם שנמצא אתנו או עם המצב בו אנו נמצאים. זה הילד הפנימי שלנו שאומר, "היי, אני צריך קצת אהבה ותשומת לב."
אולי במקום להאשים, להביך או לגרום לעצמנו להרגיש רע או לא בסדר בגלל תחושת החרדה, נוכל להיות יותר חומלים ואכפתיים, בידיעה שלעתים קרובות זה נובע מכאב עמוק ובלתי פתור.
נטילת תרופות או הקלה על תסמינים יכולים לעזור בהקלה על חרדה, אבל האם אנחנו באמת מטפלים בגורם ה"שורש"?
האם אנחנו לוקחים את הזמן להבין מה החרדה משדרת לנו?
מאיפה היא באמת מגיעה ומה היא מראה לנו על מה שאנחנו צריכים?
אנשים רבים חיים עם חרדה אבל אפילו לא מודעים לה.
המוח והגוף שלנו אינם רגועים, ואנחנו עשויים לנסות להרגיע אותם על ידי פעילות, אכילת יתר, שתיית אלכוהול, גלישה באינטרנט, עישון, קניות כפייתיות, וורקוהוליזם (עבודת יתר).
אנשים רבים חווים תחושת פאניקה, פחד, אשמה, בושה, כאב – הרגשה שאני לא מספיק טובה, שאני לא ראויה שיאהבו אותי, אבל עושים עבודה מצוינת בלכסות את אותן התחושות באמצעים פיזיים. פנימית, הם במלחמה.
אם הינך חווה חרדה, אנא דעי שזו לא אשמתך;
זוהי הדרך שבה מערכת העצבים שלך מגיבה למה שקורה פנימית וחיצונית.
לפעמים החרדה יכולה להצביע על כך שאכפת לנו מאוד ושאנחנו נמצאים במצב או עם אדם שיש לו הרבה משמעות עבורנו. אנחנו רוצים שיאהבו ויקבלו אותנו, אז אנחנו חשים חרדה בלנסות לעשות ולומר את הדברים הנכונים, מה שמקשה עלינו לבטא את עצמנו בצורה אותנטית.
החרדה יכולה להיות גם תגובה של מערכת העצבים שלנו, שמאפשרת לנו לדעת שאנו נמצאים במצבים מסוכנים או שהצרכים שלנו לשייכות, ביטחון ואהבה אינם מסופקים. עם זאת, יש הבדל בין איום אמיתי לבין איום נתפס המבוסס על דפוס נוירולוגי מיושן הנובע מחוויות טראומטיות בעבר.
