לפעמים הכאב מגיע ממקום שלא ציפית.
לא מנפילה. לא מתאונה. לא ממחלה שאפשר למדוד.
הוא מגיע ממה שעברת. ממה שהגוף שמר עבורך כל השנים האלה.
טראומה וכאב כרוני — הקשר בין חוויות קשות מהעבר לבין כאב פיזי בהווה הוא אחד הנושאים שהמחקר העכשווי מספק לו תשובות ברורות יותר ויותר. זה לא "הכל בראש" ולא עניין של חולשה, זה פיזיולוגיה מדידה. המאמר הזה מסביר את המנגנון.
מה מחקר ה-ACE גילה
מחקר ACE, Adverse Childhood Experiences, הוא אחד המחקרים הגדולים שנערכו אי פעם על הקשר בין חוויות ילדות לבריאות בבגרות. הוא עקב אחרי עשרות אלפי אנשים ומצא קשר ישיר וניתן למדידה בין חוויות קשות בילדות לבין מגוון רחב של מצבים רפואיים בבגרות, כולל כאב כרוני, מחלות אוטואימוניות, פיברומיאלגיה, מיגרנות ועייפות כרונית.
אנשים עם ציון ACE גבוה, שעברו אובדן, הזנחה, חוסר יציבות, פחד מתמשך או טראומה בילדות, נמצאו בסיכון כפול לפתח כאב כרוני בבגרות.
זה לא מפתיע כשמבינים את המנגנון.
מה הגוף עושה בזמן איום
כשמערכת העצבים מזהה איום, כל איום, פיזי, רגשי, או אפילו מדומיין, היא עוברת למצב הישרדות. הלב מאיץ, השרירים מתכווצים, הנשימה נעשית רדודה, הפאשיה מתקשה.
במצב בריא, אחרי שהאיום עובר, הגוף חוזר לאיזון. הוא "מנער" את המתח, כפי שחיות עושות בטבע אחרי בריחה מטורף, ומערכת העצבים מתאפסת.
אבל כשהאיום הוא כרוני, כמו חיים בבית לא יציב, לחץ מתמיד, פחד שלא פוסק, הגוף לא מקבל הזדמנות לאפס. הוא נשאר בשמירה. ואת הדפוס הזה הוא מחזיק בתוכו, בשרירים, ברקמות, בפאשיה, לפעמים עשרות שנים.
למה הכאב מופיע שנים אחר כך
אחת השאלות שאני שומעת הכי הרבה היא: "אבל זה קרה לפני עשרים שנה. למה הגוף שלי עדיין מגיב?"
כי הגוף לא מאחסן זיכרונות כסיפורים. הוא מאחסן אותם כדפוסים. כמצב של מערכת עצבים. כמתח בשרירים. כתחושה שנצרבה ברקמות.
ואותם דפוסים, אם לא עברו עיבוד ושחרור, ממשיכים לפעול. הם לא יודעים שהזמן עבר. הם ממשיכים להגן עליך מאיום שכבר לא קיים.
המחקר מכנה זאת "זיכרון סומטי." הגוף זוכר גם כשהמוח הניח לדברים.
הסימנים שהגוף מדבר בהם
מחקרים מתארים דפוסים חוזרים אצל נשים שנושאות עומסים לא מעובדים:
כאב בשכמות ובצוואר
אזור שקשור לנשיאת עומס ושמירה על אחרים.
לחץ בחזה ובאזור הלב
קשור לעצב ואבל שלא בא לידי ביטוי.
מתח בבטן ובעיכול
מגיב ישירות למצב מערכת העצבים.
אלה לא סמלים. אלה ביטויים פיזיים של דפוסים שהגוף שומר.
מה שונה בגישה שעובדת על השורש
כשמבינים שהכאב הוא לא רק תקלה מכנית אלא ביטוי של דפוס שגוף האנרגיה ומערכת העצבים מחזיקים, הטיפול נראה אחרת.
לא צריך לחפור בעבר. לא צריך לחזור לחוויות כואבות ולשחזר אותן. מה שצריך זה לעבוד בשכבה שבה הדפוס יושב, לתת לגוף אות ברור שהסכנה עברה, ולשחרר את המתח שנשמר כל השנים האלה.
כשהגוף מקבל את האות הזה, הרבה פעמים הוא יודע בדיוק מה לעשות.
הכאב שאת מרגישה היום לא מגיע מרוע לב של הגוף שלך.
הוא מגיע ממה שהגוף שמר עבורך. ממטען רגשי שמתבטא דרך הגוף הפיזי.
כשמתחילים לעבוד בשכבה הנכונה, משהו משתחרר. לא בגלל שחפרנו בעבר, אלא בגלל שהגוף סוף סוף קיבל רשות לשחרר.
פגישת היכרות היא מקום טוב להתחיל.
אלונה בן ארי היא מטפלת ומורה מוסמכת לפראניק הילינג ו-PSYCH-K® Facilitator. הנציגה הבלעדית בישראל של ארגון פראניק הילינג העולמי. 13 שנות ניסיון בעבודה עם מאות מטופלים.
שאלות נפוצות
מה הוכיח מחקר ה-ACE לגבי כאב כרוני?
מחקר ACE, שעקב אחרי עשרות אלפי אנשים, מצא שאנשים שעברו חוויות ילדות קשות כמו אובדן, הזנחה, פחד מתמשך או חוסר יציבות, נמצאו בסיכון כפול לפתח כאב כרוני, פיברומיאלגיה, מיגרנות ועייפות כרונית בבגרות.
מה זה זיכרון סומטי?
זיכרון סומטי הוא האופן שבו הגוף שומר חוויות כואבות לא כסיפורים אלא כדפוסים גופניים: מתח בשרירים, קיפאון בנשימה, קשיחות בפאשיה. הגוף זוכר גם כשהמוח הניח לדברים, ואותם דפוסים ממשיכים לפעול עשרות שנים אחר כך.
האם צריך לחזור לטראומה ולשחזר אותה כדי להחלים?
לא. עבודה על הדפוס שגוף האנרגיה ומערכת העצבים מחזיקים לא דורשת חזרה לחוויות כואבות. מה שנדרש הוא לתת לגוף אות ברור שהסכנה עברה ולשחרר את המתח שנשמר, בלי לחפור בעבר.