איך משחררים טראומה מהגוף בלי לחפור בעבר

מישהו הרים את הקול, ולפני שהספקת לחשוב, הבטן כבר התכווצה.

ריח מסוים. נעימה של שיר. תאריך בלוח השנה.

והגוף כבר יודע, רגע לפני שאת יודעת.

עברו שנים. את כבר "בסדר". סיפרת את זה, אולי גם עיבדת את זה.

ובכל זאת, משהו בפנים עדיין נדרך כשאת נזכרת… בדיוק כמו פעם.

שחרור טראומה מהגוף הוא לא עניין של לחזור ולספר עוד פעם את מה שקרה. המאמר הזה מסביר למה משהו שקרה לפני שנים ממשיך לחיות בגוף הרבה אחרי שהאירוע נגמר, ולמה דווקא לחפור בו שוב לא תמיד משחרר, ולפעמים אפילו מקבע.

למה הטראומה לא נשארת בראש, אלא בגוף

כי הראש זוכר סיפור, אבל הגוף זוכר תחושה.

חוקר הטראומה בסל ואן דר קולק תיאר את זה בספרו "הגוף שומר את החשבון". הוא מצא שטראומה לא נשמרת רק כזיכרון מסודר, אלא יושבת בגוף עצמו: בדריכות מתמדת, בכאב, בבטן שמתהפכת, בשינה שלא מגיעה.

ויש לזה הסבר מוחי מדויק. בסריקות מוח הוא ראה שברגע שעולה פלאשבק, אזור השפה במוח, אזור ברוקה, פשוט יורד מהרשת. ברגע הזה את לא יכולה לתרגם את מה שאת חווה למילים. זאת, במילותיו, אימה ללא מילים.

ולכן את יכולה לדעת בדיוק מה קרה, להסביר את זה רהוט, ועדיין להרגיש את אותו לחץ בחזה בכל פעם מחדש. כי ההבנה גרה בראש, והתגובה גרה בגוף.

למה לדבר על מה שקרה לא תמיד משחרר

לפעמים זה כן עוזר. לדבר, להישמע, להבין מאיפה זה בא, יכול להביא הקלה אמיתית, ואני לא מזלזלת בזה לרגע.

אבל הרבה נשים מגיעות אליי אחרי שנים של דיבור, ואומרות את אותו משפט: "אני כבר יודעת הכל על עצמי, אז למה אני עדיין מגיבה ככה?"

ואן דר קולק ראה את זה במחקר. במשך עשרות שנים הטיפול המרכזי בטראומה היה דיבור, אבל בפועל, אצל חלק מהאנשים, לחזור ולספר את האירוע שוב ושוב לא רק שלא שחרר, אלא לעיתים החזיר אותם פנימה אל הסערה.

ד"ר ג'ו דיספנזה מסביר את המנגנון. בכל פעם שחוזרים אל אירוע מתוך הרגש שלו, הגוף מפריש את אותה כימיה כאילו זה קורה עכשיו. במקום לרפא, אנחנו לפעמים מאמנים את הגוף עוד פעם באותה תגובה בדיוק.

כי מה שתקוע הוא לא הסיפור. הוא מה שהסיפור הזה השאיר בגוף.

הטראומה היא לא באירוע. היא בתגובה שנתקעה

זאת אחת התובנות החשובות על טראומה, וד"ר פיטר לוין, מי שפיתח את שיטת ה-Somatic Experiencing, ניסח אותה בבהירות.

הטראומה, הוא אומר, אינה נמצאת באירוע עצמו. היא נמצאת בתגובה של מערכת העצבים אליו, תגובה של הילחם, ברח או קפא, שלא הספיקה להסתיים. האנרגיה של אותו רגע הישרדותי נשארה תקועה בגוף, דרוכה, מחכה.

חיה בטבע שעברה סכנה רועדת אחר כך בכל גופה, פורקת את העודף, וחוזרת לרגיעה. אנחנו, בני האדם, למדנו לעצור את זה. וכך התגובה שלא נפרקה נשארת בפנים, וממשיכה לעבוד גם כשהסכנה כבר מזמן עברה.

וזאת בשורה מקילה, אם חושבים על זה. כי אם הבעיה לא נמצאת באירוע שכבר נגמר, אלא בתגובה שעדיין חיה בגוף, אז יש מה לעשות איתה בהווה, בלי לחזור לשם.

למה זה ממשיך להופיע גם שנים אחרי

כי מבחינת הגוף, זה לא נגמר.

הגוף לא יודע להבחין בין סכנה אמיתית עכשיו לבין משהו שרק מזכיר את מה שהיה. טון, מבט, ריח, סיטואציה מוכרת, וכל מערכת ההישרדות נדלקת שוב, באותה עוצמה, כאילו אין הבדל בין אז להיום.

דיספנזה מתאר את זה כך: הגוף ממשיך "לחיות" את העבר בהווה, כי כל מחשבה או טריגר שמחזירים את הרגש מפעילים שוב את אותה תגובה גופנית. וכך, בלי שבחרת בזה, הגוף מתאמן שוב ושוב להישאר במצב הישרדות.

ולכן את לא מגזימה, ואת לא ״מקולקלת״. את פשוט נושאת תגובה ישנה שאף אחד עוד לא עזר לה להירגע.

אז איך משחררים בלי לחפור בעבר

לא דרך הסיפור. דרך הגוף ודרך התפיסה שנבנתה סביבו.

פיטר לוין מתאר שחרור לא כשחזור של האירוע, אלא כפריקה עדינה של האנרגיה התקועה, שמחזירה את מערכת העצבים לאיזון. דיספנזה אומר את זה במשפט אחד יפה: זיכרון בלי המטען הרגשי שנצמד אליו הופך לחוכמה. הזיכרון נשאר, מה שמשתחרר הוא הדריכות שנדבקה אליו.

אז איך הרגש שנתקע שם סוף סוף משתחרר

PSYCH-K® היא שיטה לעדכון תפיסות ואמונות ברמת התת-מודע, שם יושבות רוב התגובות האוטומטיות שלנו. פיתח אותה רוברט ויליאמס, וד"ר ברוס ליפטון מתאר אותה כאחת הדרכים המהירות והיעילות לשינוי אמונות שזמינות היום.

הרעיון פשוט ועמוק כאחד. בדרך כלל התת-מודע שמרני, ולא מאפשר לתפיסה ישנה לזוז, כי מבחינתו היא חלק ממה שהגן עלייך עד היום. אבל יש מצב מוחי שבו השער הזה נפתח: כשנוצר איזון בין שתי המיספרות המוח, מצב שנקרא Whole-Brain State, התת-מודע נעשה פתוח לעדכון. מחקרי qEEG מצאו שאצל רוב הנבדקים המצב הזה נוצר תוך דקות.

כשמדובר במה שנשאר מאירוע קשה, אני עובדת עם תהליך בתוך PSYCH-K® שממיר את תפיסת הסטרס סביב אותו רגע למצב של שלווה. הזיכרון נשאר בדיוק כפי שהוא. מה שמשתנה הוא המטען, אותה דריכות שהגוף החזיק סביבו.

לפעמים זאת הפעם הראשונה מזה שנים שהגוף מקבל אישור פנימי להרפות, בלי שנאלצת לחזור ולחיות את מה שכבר עברת.

שאלות נפוצות

אפשר לשחרר טראומה בלי לדבר על מה שקרה?

כן. גישות ממוקדות גוף, כמו זו של ד"ר פיטר לוין, מבוססות על כך שטראומה נשמרת בתגובת מערכת העצבים, ולכן אפשר לעבוד על שחרור הדריכות שנשארה בגוף מבלי לשחזר את האירוע. עובדים על מה שמופיע היום ועל התפיסה שנבנתה סביבו, לא על הסיפור עצמו.

למה טיפול בשיחות לפעמים לא עוזר לטראומה?

כי טראומה יושבת לרוב מתחת לרמת המילים. חוקר הטראומה בסל ואן דר קולק הראה שבזמן פלאשבק אזור השפה במוח יורד מפעילות, ולכן דיבור לבדו לא תמיד מגיע למקום שבו הטראומה נמצאת. אצל חלק מהאנשים, חזרה ושחזור של האירוע אף עלולים להחזיר אותם למצוקה במקום לשחרר.

איך יודעים שטראומה ישנה עדיין יושבת בגוף?

הסימנים הם לרוב גופניים ורגשיים: דריכות מתמדת, תגובות חזקות לטריגרים קטנים, כאבים ללא הסבר רפואי ברור, קושי להירגע או לישון, ותחושת חוסר ביטחון שמלווה גם כשאין סכנה אמיתית. הגוף ממשיך להגיב כאילו האירוע עדיין קורה.

האם זה מחליף טיפול פסיכולוגי?

לא. עבודה אנרגטית ותודעתית אינה תחליף לטיפול נפשי מקצועי, ובמצבים של טראומה עמוקה, פוסט טראומה או מצוקה נפשית חשוב להיעזר באיש מקצוע מתאים. זאת דרך משלימה שמתמקדת בהרגעת התגובה שנשארה בגוף ובשינוי התפיסה סביבה.

אם הגעת עד לכאן, כנראה שחלק ממך כבר עייף מלחזור, להסביר ולנסות להבין, ועדיין להרגיש את אותו דבר בגוף.

אבל זה לא שלא ניסית מספיק. פשוט עבדת על הסיפור, בזמן שמה שתקוע נמצא במקום אחר לגמרי, בגוף.

ולפעמים, ברגע שהגוף סוף סוף מבין שהסכנה עברה, משהו שהיה דרוך שנים מתחיל, לאט, להרפות.

על הקשר בין מה שעברת לבין הכאב שאת מרגישה היום: טראומה וכאב כרוני.

אלונה בן ארי היא מטפלת ומורה מוסמכת לפראניק הילינג ו-PSYCH-K® Facilitator. הנציגה הבלעדית בישראל של ארגון פראניק הילינג העולמי. 13 שנות ניסיון בעבודה עם מאות מטופלים.