פשוט תירגעי: זו אולי העצה הכי גרועה שאפשר לתת למישהי עם חרדה

מישהו אמר לך פעם:

"פשוט תירגעי."

ומשהו בתוכך רצה לצרוח.

כי באמת?

את חושבת שלא ניסית?

נשמת.

דיברת עם עצמך.

ניסית לחשוב חיובי.

אמרת לעצמך שהכול בסדר.

הזכרת לעצמך שאין שום סיבה אמיתית לפחד.

ולפעמים זה אפילו עזר.

לכמה דקות.

ואז פתאום שוב מגיעה התחושה הזאת.

משהו בחזה.

הדופק משתנה.

הבטן מתכווצת.

מחשבה קטנה עוברת בראש.

ובתוך שנייה את כבר שם.

"רגע… מה קורה לי?"

וזה אולי אחד הדברים המתסכלים ביותר בחרדה:

את יכולה לדעת שאין שום סכנה, ובכל זאת הגוף שלך מגיב כאילו יש.

אז אולי הבעיה היא לא שאת לא יודעת איך להירגע.

אולי כל הזמן ניסית להרגיע את החלק הלא נכון.

את כבר יודעת שהכול בסדר. אז למה הגוף לא משתכנע?

זה קורה להרבה נשים שאני פוגשת.

הן מבינות את החרדה שלהן מצוין.

הן יודעות לזהות את המחשבות.

הן כבר מכירות את הטריגרים.

הן יודעות להסביר מאיפה זה מגיע.

חלקן אפילו אומרות לי:

"אני יודעת שאין שום סיבה שאני ארגיש ככה."

וזה בדיוק מה שכל כך מבלבל.

כי אם אני יודעת שאין סכנה, למה אני עדיין מרגישה אותה?

עוד לפני שהספקת לנהל עם עצמך שיחה הגיונית, הגוף יכול כבר להיכנס לדריכות.

הנשימה משתנה.

השרירים מתכווצים.

הלב מאיץ.

הקשב מתחיל לחפש מה לא בסדר.

ואז מגיעה המחשבה:

"משהו רע עומד לקרות."

לפעמים אנחנו מניחות שהמחשבה היא זו שהתחילה הכול.

אבל לא תמיד זה הסדר.

לפעמים הגוף כבר נדרך, והמוח פשוט מנסה להבין למה.

וזה בדיוק מה ש"פשוט תירגעי" מפספס

כשאומרים לך "תירגעי", זה נשמע כאילו יש מולך כפתור.

כאילו את רק צריכה לחשוב נכון יותר, להתאמץ קצת יותר, לשלוט בעצמך קצת יותר, ואז הכול יסתדר.

אבל אם זה היה עובד כך, כנראה שכבר היית עושה את זה מזמן.

ויש כאן עוד משהו.

כשאת מנסה שוב ושוב להירגע ולא מצליחה, החרדה עצמה כבר אינה הדבר היחיד שמכאיב.

מתווסף אליה גם:

"למה אני לא מצליחה?"

"למה זה שוב קורה לי?"

"חשבתי שכבר התקדמתי."

"מה אם זה אף פעם לא יעבור?"

ועכשיו את כבר לא רק מרגישה חרדה.

את גם מפחדת מהחרדה.

בודקת אותה.

מחכה לה.

מחפשת סימנים שהיא עומדת להגיע.

וכך משהו שהתחיל כניסיון טבעי להרגיש בטוחה יכול להפוך לעוד דרך שבה החרדה נשארת במרכז תשומת הלב.

"אבל עשיתי בדיקות. הכול תקין."

זה משפט שאני שומעת לא מעט.

עשית בדיקות.

אולי בדקת את הלב.

אולי עשית בדיקות דם.

אולי בדקת את בלוטת התריס.

אולי הרופא אמר שהכול נראה תקין.

לרגע יש הקלה.

ואז מגיעה המחשבה:

אז למה אני עדיין מרגישה ככה?

אבל אחרי שנשללה בעיה רפואית, העובדה שלא נמצא משהו בבדיקות לא הופכת את מה שאת מרגישה לפחות אמיתי.

הגוף באמת מגיב.

השאלה היא למה הוא מגיב.

לפעמים הגוף מגיב להווה דרך מה שהוא למד בעבר

תחשבי לרגע על משהו פשוט.

את נכנסת למקום שבו קרה לך פעם משהו מאוד לא נעים.

אף אחד לא אומר כלום.

אין סכנה.

ובכל זאת משהו בגוף משתנה.

או שאת שומעת טון מסוים בקול של מישהו ומיד מתכווצת.

או מרגישה תחושה קטנה בגוף, וכבר לפני שהספקת לחשוב עליה עולה דריכות.

למה?

כי המערכת שלנו לומדת.

היא לומדת אילו מצבים, תחושות, קולות, אנשים או חוויות נקשרו בעבר לסכנה, לכאב או לחוסר ביטחון.

וחלק מהלמידה הזאת יכולה להמשיך להשפיע על הדרך שבה אנחנו מגיבות בהווה.

לא משום שאנחנו בוחרות בזה.

ולא משום שאנחנו "לא חושבות חיובי מספיק".

אלא משום שמשהו במערכת עדיין פועל לפי מה שהוא למד בעבר.

וזאת נקודה משמעותית מאוד בעבודה שלי עם חרדה:

לכן עוד הסבר לא תמיד יוצר שינוי

אפשר להבין מאיפה החרדה מגיעה.

אפשר לקרוא עליה.

אפשר לדעת בדיוק מה הטריגרים שלך.

אפשר אפילו לדעת ברגע שבו היא עולה:

"זו רק חרדה. אני לא באמת בסכנה."

ועדיין להרגיש אותה.

וזה לא אומר שההבנה אינה חשובה.

היא חשובה מאוד.

אבל לפעמים היא פשוט לא מספיקה.

כי אם נוצרו לאורך השנים דפוסים עמוקים של דריכות, פחד, צורך בשליטה או ציפייה שמשהו רע עומד לקרות, לא תמיד אפשר לשנות אותם רק באמצעות עוד מחשבה.

ופה מבחינתי מתחילה שאלה הרבה יותר מעניינת מ"איך אני נרגעת?"

מה בתוכי עדיין מגיב כאילו אני צריכה להיות דרוכה?

אז מה כן אפשר לעשות?

אני לא מחפשת דרך "להשתיק" את החרדה.

מבחינתי, הרבה יותר מעניין להבין מה ממשיך להפעיל אותה.

בעבודה שלי אני משלבת כלים לעבודה עם הגוף ומערכת האנרגיה לצד עבודה עם תת המודע באמצעות פראניק הילינג ו־PSYCH-K®.

המטרה אינה לשכנע את עצמנו שהכול בסדר כשאנחנו לא מרגישות כך.

אלא לעבוד גם עם הרבדים שבהם נוצרו ונשמרו דפוסים ותגובות שלא תמיד משתנים רק מפני שהשכל כבר מבין אחרת.

ולפעמים זה בדיוק ההבדל בין לנסות שוב ושוב להרגיע את החרדה כשהיא מגיעה, לבין להתחיל לבדוק מה ממשיך להזמין את אותה תגובה מלכתחילה.

ואם החרדה משמעותית, ממושכת או פוגעת בתפקוד, חשוב לפנות גם לאיש או אשת מקצוע בתחום בריאות הנפש. העבודה שאני מציעה יכולה להשתלב לצד טיפול מקצועי מתאים ואינה מחליפה אותו.

שאלות נפוצות

למה אני לא מצליחה פשוט להירגע כשיש לי חרדה?

כי בזמן חרדה לא מדובר רק במחשבות שאפשר "לכבות". הגוף ומערכת העצבים יכולים להיות במצב של דריכות גם כשאת יודעת באופן רציונלי שאין כרגע סכנה. לכן ניסיון לשכנע את עצמך להירגע לא תמיד משנה את התגובה שאת מרגישה בגוף.

למה יש לי חרדה אם כל הבדיקות שלי תקינות?

בדיקות תקינות אינן אומרות שהתחושות שאת חווה אינן אמיתיות. אחרי שנשללה סיבה רפואית, ייתכן שהדריכות קשורה בין היתר לדפוסים ולתגובות שהמערכת למדה לאורך החיים וממשיכה להפעיל גם בהווה.

למה החרדה חוזרת גם אחרי שכבר הרגשתי טוב?

לפעמים דווקא אחרי תקופה טובה מתחילה בדיקה: "היא באמת נעלמה?", "מה זאת התחושה הזאת?", "זה מתחיל שוב?". הפחד מחזרתה של החרדה יכול בעצמו להשאיר את תשומת הלב ממוקדת בה ולחזק את הדריכות סביבה. לכן אחד הדברים שמעניינים אותי בתהליך אינו רק איך להרגיע את החרדה, אלא גם מה ממשיך לתחזק אותה.

האם חשיבה חיובית יכולה לעזור לחרדה?

למחשבות שלנו יש השפעה, אבל "לחשוב חיובי" אינו בהכרח מספיק כאשר הגוף כבר נמצא בדריכות או כאשר קיימים דפוסים עמוקים יותר שמפעילים את התגובה. לפעמים השכל כבר יודע שהכול בסדר, בזמן שהחוויה הפנימית עדיין מספרת סיפור אחר.

ובפעם הבאה שמישהו אומר לך "פשוט תירגעי"…

אולי כבר תביני למה המשפט הזה כל כך מעצבן.

לא משום שאת לא רוצה להירגע.

ולא משום שאת לא מנסה מספיק.

אלא משום שהשאלה המעניינת באמת היא כבר לא:

"איך אני גורמת לעצמי להירגע?"

אלא:

"מה בתוכי עדיין מרגיש שהוא צריך להישאר דרוך?"

כי לפעמים השינוי לא מתחיל בעוד ניסיון להשתיק את החרדה.

הוא מתחיל כשמפסיקים לראות בה את הבעיה היחידה, ומתחילים להתעניין במה שממשיך להפעיל אותה.

אלונה בן ארי מלווה נשים שמתמודדות עם חרדה, סטרס ותחושת תקיעות, דרך עבודה עם מערכת האנרגיה והתת-מודע בשיטות פראניק הילינג ו-PSYCH-K®. מטפלת ומורה מוסמכת והנציגה הבלעדית בישראל של ארגון פראניק הילינג העולמי, עם 14 שנות ניסיון וליווי מאות מטופלים. קראו עוד עליי ←