הזיכרונות שלנו הם לא הקלטה: איך זיכרון רגשי יכול להשתנות

אנחנו זוכרות מה נאמר.
מי היה שם.
מה קרה שלב אחר שלב בדיוק מופתי.

לפעמים אפילו מספיק לחשוב על אותו רגע, והגוף כבר מגיב.

הבטן מתכווצת.
הדופק עולה.
נוצרת גולה הגרון.
מועקה בחזה.
פתאום עולים שוב רגשות של כעס, פחד, עלבון או מועקה.

כאילו משהו שקרה לפני שנים מתרחש ברגע זה ממש.

וזה מעלה שאלה מעניינת:

אם האירוע כבר נגמר, למה משהו בתוכנו עדיין מגיב אליו?

אחת התשובות האפשריות מגיעה מתחום מחקר שנקרא Memory Reconsolidation, התגבשות מחדש של זיכרון.

זיכרון הוא לא סרט ששמור במוח

קל לדמיין את הזיכרון כמו קובץ וידאו.

קרה משהו, המוח "הקליט" אותו, שמר אותו, ומאז בכל פעם שאנחנו נזכרות אנחנו פשוט לוחצות Play.

אבל הזיכרון האנושי דינמי יותר מזה.

כאשר זיכרון מסוים נשלף, הוא יכול להפוך לזמן מסוים לפחות יציב ויותר פתוח לעדכון. לאחר מכן הוא עובר תהליך של התייצבות מחדש, reconsolidation. מחקרים בתחום מצביעים על כך שבחלון הזה מידע חדש עשוי להשפיע על האופן שבו הזיכרון נשמר ומתבטא בהמשך.

כלומר, בכל פעם שאנחנו נזכרות, אנחנו לא בהכרח שולפות "עותק מושלם" של מה שהיה.

אנחנו פוגשות זיכרון חי ודינמי.

וזה משמעותי במיוחד כשמדובר בזיכרונות שיש סביבם מטען רגשי חזק.

אפשר לזכור מה קרה בלי להרגיש כאילו זה קורה שוב

ופה נמצא בעיניי החלק החשוב.

המטרה אינה למחוק את הזיכרון.

גם לא לשכנע את עצמנו שמה שקרה "לא היה נורא".

האירוע נשאר חלק מהסיפור שלנו.

אבל ייתכן שינוי באופן שבו המערכת מגיבה אליו.

אפשר לזכור:

"כן, זה קרה לי."

מבלי שהתגובה תהיה בכל פעם:

"זה קורה לי עכשיו."

המחקר בתחום reconsolidation הוא אחת הסיבות לכך שהיום מתייחסים לזיכרון לא רק כאל ארכיון של העבר, אלא כמערכת שיכולה להמשיך להתעדכן. יחד עם זאת, החוקרים מדגישים שלא כל שליפה של זיכרון בהכרח מפעילה reconsolidation, ושיש תנאים וגבולות לתהליך.

אז מה בעצם משתנה?

לפעמים אני מסבירה את זה כך:

העובדות יכולות להישאר.

המשמעות והתגובה שנקשרו אליהן הן אשר יכולות להשתנות.

נניח שמישהי חוותה בעבר אירוע שבו הרגישה נטושה.

שנים אחר כך היא יכולה לדעת בצורה רציונלית שהיום היא נמצאת במקום אחר לחלוטין.

ובכל זאת, כשמישהו לא עונה לה להודעה, משהו בתוכה מיד נכנס לדריכות.

המחשבה אומרת:

"הוא בטח עסוק."

אבל בפנים עולה:

"עוד רגע יעזבו אותי שוב."

זה בדיוק הפער שאני פוגשת הרבה פעמים בטיפול:

הראש כבר יודע.

אבל משהו עמוק יותר עדיין מגיב לפי למידה ישנה.

ולכן לפעמים עוד הסבר, עוד ניתוח או עוד ניסיון "לחשוב אחרת" פשוט אינם נוגעים בשכבה שממשיכה להפעיל את התגובה.

זה לא אומר שצריך לחפור שוב ושוב במה שקרה

יש הבדל משמעותי בין להגיע לזיכרון כדי לעבוד איתו לבין לחזור אליו שוב ושוב בלי ליצור שום שינוי.

המטרה מבחינתי אינה להישאר בעבר.

העבר הוא מידע.

הוא יכול לעזור לנו להבין איפה נוצרה אמונה, תגובה או תחושת סכנה.

אבל היעד הוא ההווה:

מה עדיין מופעל היום?
מה הגוף עדיין מחזיק?
איזו אמונה ממשיכה לפעול?
ומה צריך להשתנות כדי שהמערכת כבר לא תצטרך להגיב באותה דרך?

זו אחת הסיבות שבעבודה שלי אני משלבת בין עבודה עם אמונות ודפוסים באמצעות PSYCH-K® לבין עבודה עם הרובד הרגשי והאנרגטי.

בתוך PSYCH-K® קיים גם תהליך שנקרא Transform the Perception of Stress, שמטרתו לעבוד עם האופן שבו אדם עדיין מגיב לחוויה מלחיצה או טראומטית מהעבר.

המחקר על memory reconsolidation מספק מסגרת מדעית מעניינת להבנת העובדה שזיכרונות רגשיים יכולים להיות דינמיים וניתנים לעדכון.

לפעמים לא צריך לשנות את הסיפור. צריך לשנות את מה שהוא עדיין מפעיל

אני חושבת שזה אחד הדברים שנותנים הרבה תקווה.

אנחנו לא חייבות לנסות למחוק או להדחיק את מה שעברנו כדי להשתחרר ממנו.

אנחנו גם לא חייבות להעמיד פנים שזה לא היה כואב.

אפשר להגיע למצב שבו אותו זיכרון קיים, אבל כבר לא מנהל את ההווה באותה צורה.

את יכולה לזכור מישהו שפגע בך, בלי שהגוף יתכווץ בכל פעם שאת חושבת עליו.

את יכולה לזכור תקופה קשה, בלי לחזור אליה רגשית בכל פעם מחדש.

את יכולה לדעת מה היה, בלי שהעבר יחליט אוטומטית מה יקרה עכשיו.

וזה הבדל גדול.

שאלות שאולי עוברות לך בראש

"ניסיתי כבר הכול. למה שזה יעזור דווקא עכשיו?"

לפעמים הבעיה אינה שלא ניסית מספיק.

יכול להיות שכבר הבנת את הסיפור, דיברת עליו, קראת עליו ואפילו למדת לזהות בדיוק את הדפוס.

אבל להבין משהו בשכל ולשנות תגובה אוטומטית הם לא אותו דבר.

בעבודה שלי אנחנו בודקות מה עדיין מופעל היום, אמונה, תגובה רגשית, מתח או מטען שנשאר קשור לחוויה, ועובדות משם.

המטרה היא לא לעשות "עוד מאותו דבר", אלא לבדוק אם יש רובד שעדיין לא קיבל מענה.

"זה עוד טיפול שרק מדבר?"

לא.

שיחה היא חלק מהתהליך, אבל מבחינתי היא משמשת בעיקר כדי לזהות מה קורה.

השיחה משמשת לזיהוי. העבודה נועדה לשינוי.

אני משלבת PSYCH-K® ועבודה אנרגטית, ולכן אנחנו לא נשארות רק ברמת ההבנה והניתוח.

"אני צריכה להאמין בזה כדי שזה יעבוד?"

את לא צריכה להגיע עם אמונה מוחלטת בשיטה.

אפשר להגיע גם עם ספקנות.

מה שכן נדרש הוא רצון לבדוק ולעבוד עם מה שעולה.

אני גם לא מבקשת ממך לשכנע את עצמך במשהו שאת לא באמת מאמינה בו.

המטרה היא בדיוק הפוכה: לזהות איפה יש פער בין מה שאת רוצה להרגיש או להאמין לבין מה שעדיין פועל אוטומטית.

"ומה אם אצלי זה לא יעבוד?"

אין טיפול שמתאים ל-100% מהאנשים, ואני לא חושבת שנכון להבטיח דבר כזה.

לכל אחת יש היסטוריה אחרת, דפוסים אחרים וקצב אחר.

מה שאני כן עושה הוא לא לעבוד לפי נוסחה קבועה.

אנחנו מתחילות ממה שקורה אצלך עכשיו, בודקות מה מחזיק את התגובה שלך, ומתאימות את העבודה למה שעולה בתהליך.

המטרה אינה להבטיח תוצאה מראש, אלא לעבוד בצורה מדויקת ככל האפשר עם מה שהמערכת שלך מביאה.

המחקר שעליו מבוסס המאמר

המחקר הקלאסי שהחזיר את נושא ה-Memory Reconsolidation למרכז השיח המדעי פורסם בשנת 2000 בכתב העת Nature על ידי Karim Nader, Glenn Schafe ו-Joseph LeDoux. החוקרים הראו במודל של למידת פחד כי זיכרון שכבר התייצב יכול, לאחר הפעלה מחדש, להפוך שוב לזמין לשינוי לפני שהוא מתייצב מחדש. המחקר המקורי נעשה במודל של בעלי חיים; מאז הצטבר מחקר גם בבני אדם, אך התחום עדיין מורכב ויש דיון לגבי התנאים המדויקים שבהם reconsolidation מתרחש.

מקור מרכזי: Nader K, Schafe GE, LeDoux JE. Fear memories require protein synthesis in the amygdala for reconsolidation after retrieval. Nature. 2000;406:722-726. (Nature)